<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין קנ"ז</h1>
<h2>דף ג.</h2>
והמצוה הקנ"ז היא שהזהירנו מעבור על מה שחייבנו על עצמנו בדבור אע"פ שהוא בלא שבועה. וזה הוא הנדרים. כמו שיאמר אדם כשיהיה כך או כשאעשה כך פירות העולם אסורין עלי. או פירות מדינה זו. או מאכל ידוע כגון שיאמר ייאסר עלי היין או ייאסרו עלי הדגים או זולת זה. וכן אם יאמר הנאת אשתי אסורה עלי. וכל מה שדומה לאלו הנדרים שהתבארו דמיוניהם בנדרים הנה חייב לקיים אותו הנדר. ובאה האזהרה בעובר על הדבר ההוא באמרו ית' (ר"פ מטות) לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ובא הפירוש (ספרי) לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין. כלומר אם חייב על עצמו דבר שיקיים אותו. ולשון גמר שבועות (כ':) אמרו קונמות עובר בלא יחל דברו. ובספרי אמרו לא יחל דברו מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר. כלומר כשנדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו שלשה רגלים הוא חייב משום בל תאחר [הנ"ל ל' קנ"ה] ומשום לא יעשה דבריו חולין. וכן כל מה שדומה לקרבן. כגון שידור לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת והדומה לו. וכשעבר ועשה מה שאסר על עצמו לעשותו לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכת נדרים.
